top of page
חיפוש
  • שירה גור אריה

"אנו מרגישים שהתחתנו מחדש..."

"אתמול שכבנו ואנחנו לא יודעים איך להודות לך. אנו מרגישים שהתחתנו מחדש!"


שמחה גדולה חלחלה בי, זרמה אליי לכל אזור בגוף. כאילו נוזל חם ממלא את גופי, גאווה, סיפוק על הזכות שנפלה בחיקי לעזור בצורה כ"כ עמוקה ומשמעותית. משנה חיים.


זה התחיל לפני חצי שנה בערך. בחורה בשם רחל (שם בדוי) התקשרה אליי. היא עובדת בתחום הפרה רפואי (מוזר לחשוב על כך, אך אני שמה לב שהרבה בנות מהתחום הטיפולי מגיעות אליי).


רחל: "כמה זמן את מטפלת בתחום הזה?" אני: מספר שנים. רחל: " ויש לך הצלחות?" אני: "כן, האמת שזה תחום שחוויתי בו הצלחות". רחל: "היו גם כאילו שלא הלך איתן?" אני: כן, בעיקר בתחילת הדרך. אבל אחרי שעברתי עוד הכשרות מעבר לקורס הבסיסי, של יערה שדור ומילה גולדנברג, אם את מכירה, לא זכורה לי מישהי שלא הצלחתי לעזור לה". רחל: "אני אחשוב עוד קצת ואז אראה אם מתאים לי לקבוע איתך". "חשוב לי להגיד שאני כבר בטיפול מיני ולא ברור לי כ"כ איך עוד ניתן לעזור לי."


עברו שבועיים, היא ביררה עליי שאני אכן מוכשרת לעסוק בתחום האינטימי והרגיש הזה של כאבים ביחסים, וקבעה איתי תור. המפגש הראשון החל עם פרפרים בבטן מצידי וניתן לומר שאפילו חרדה מצד המטופלת. חששתי: "האם נצליח לשדר באותו גל?, האם היא תיתן בי אמון?, האם נצליח להתחיל להקל על כאב? אפילו קצת? הלוואי וכן". רחל: מניעה את הרגל שלה בתנועה חוזרנית, באי שקט..."האם תהיה בדיקה פנימית? "האם זה יכאב?" "האם בכלל יש סיכוי להצלחה במקרה קשה כמו שלי?", "כמה מהר זה יגיע?".


נשמתי לתוך החרדה הזאת, המשותפת. הרצון להיות עבורה, בנוכחות, לשים לב למה שקורה בגוף שלי תוך כדי, בחלל שסביבנו. ניסיתי להרגיש את הקרקע תחת הרגליים שלי, העוגן שנותנת לי האדמה. העברתי לרחל את התחושה הזו של הכובד, העוגן, תחושת הביטחון שנותן לי המגע עם הקרקע. התחלנו לתרגל נשימות, נשימה אל הבטן, אל אזורים שונים בגוף. הפסקת נשימה, הוצאת אוויר לאט לאט... תחילת יצירת אמון דרך מגע בגוף. מוביליזציות עדינות לגב עליון, מגע נוכח אך עדין בגב העליון, תחתון, ישבנים, ירכיים, בטן.

חשתי שהיא איתי, בטוחה במגע.

התחלנו בזהירות בטכניקות פנימיות באזור הנרתיק. נשמנו לתוך המעבר הזה, כל הזמן אנו שומרות על קשר עין. מגע קל של אצבע לא נעה. התחלת תנועה בעדינות רבה עם נשימה והקשבה עמוקה. רגע של כאב חד שמזכיר את הכאב באינטראקציה הזוגית, וניסיון להיות איתו, לעבד אותו, לרכך אותו. אני איתך רחל, בכאב, במצוקה, בבכי. המפגש אינו קל, הוא רחב. מעורר רגשות עזים ולא פשוט בכלל לנוכח האחריות הכבדה.


במפגש הבא, כבר יותר בטוח. רחל שוכבת על הבטן, ואני שוב מכינה את הקרקע ליצירת אמון, ביטחון, מגע תומך, שסולל את הגוף והנפש למגע העמוק ברצפת האגן. הפעם בשכיבה על הצד עם הרבה כריות. נשימה מלווה כל מגע. כבר פחות כואב. כך ממפגש למפגש. ריקוד של ריכוך.


זוגות מתחתנים ומתאחדים רגשית, תודעתית, כלכלית. הם לא תמיד מצליחים להגיע לאיחוד פיזי. לעיתים הם מסתפקים בכך. הכאב משתק, מרחיק. הם אפילו לא בטוחים שהם אי פעם יצליחו... מרגש המסע הזה. אל האיחוד הזוגי. כשמגיעה הצלחה אין מאושרת ממני. אני מבינה בשביל מה אני במקצוע המשמעותי המדהים הזה. הוא לא רווחי במיוחד, הוא לעיתים לא קל, ודורש לעמוד מול קשיים והתנגדויות, כאב שהולך גם איתי אחרי הטיפולים; בדיקה עצמית מתמדת ולעיתים שיחות ארוכות עם קולגות. אבל הוא משנה חיים. משמעותי, גורם הרבה אושר ושמחה. מאפשר איחוד ולעיתים גם תורם לכניסה להריון. זו באמת באמת זכות עבורי ללוות אתכן.


שתהיה שנה נפלאה של הצלחות משמעותיות משנות חיים!


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page