"...באמת לא ידעתי עד היום כמה הצד הרגשי מתבטא בטיפול הפיזיותרפי..."
כך אמרה לי פסיכולוגית שנפגשתי איתה, ושוחחנו על הקושי הרגשי בטיפול הפיזיקאלי.
הלוא אדם הוא לא רק גוף (כפי שניסו בתרבות המערבית להפריד בין גוף ונפש) אלא פעמים רבות הגוף והחוויות שהוא צובר מבטאים היבטים רגשיים ש"מדברים" דרכו.
אם אישה מגיעה לטפל בכיווץ יתר בשרירי רצפת האגן שלה, יש סיפור מאחוריה. יש לה קושי שגולש פעמים רבות לתפקוד המיני והזוגי והיא חווה תסכול רב. לעיתים היא נושאת עמה טראומה מינית או אחרת שגרמו לכך ודורשים התערבות מקצועית של טיפול רגשי/פסיכולוגי.
או למשל אישה בגיל ה3, שחשה קשיים בשיווי משקל עם סיכון לנפילה, וחוששת לצאת מהבית ללא ליווי. היא מאבדת את העצמאות שלה, את הספונטניות והיכולת שלה להנות מתפקודים שונים שהיו בחייה: אימון בבריכה, הליכה ברחוב, מפגש עם חברות...וחווה פעמים רבות חוסר אונים, אכזבה ותחושות נוספות שעם השיפור התפקודי ישתפרו.
מקרה נוסף של אישה שנועלת לסתות בלילה ומתקשה לאכול או לדבר, עלולה להימנע ממאכלים שנהגה ואהבה לאכול. הדבר יטריד גם במפגש החברתי, כשתמעט בדיבור ותחשוב פעמיים אם ליצור קשרים חברתיים חדשים עם אנשים, מהחשש פן לא יפרשו נכון את הצמצום המילולי.
בטיפול הפיזיותרפי אם כך, ניתן דגש על הצד הפיזי, המבני, התפקודי, אך יש לכך השלכות גם על המצב התודעתי/רגשי של האדם, ועל תחושת המסוגלות ומידת המעורבות החברתית שלו. כפיזיותרפיסטית אני לא מתיימרת להיות מטפלת רגשית, ולרוב מפנה לטיפול רגשי/פסיכולוגי במידה והמטופלת זקוקה לכך, אך התכנים עולים בטיפול ויש לנו מקום לאפשר להם לעלות כחלק מהשיקום.
שנזכה לריפוי בתקופה זו: ריפוי לאומי – החזרת החטופים במיידי!; שמירה על חיילנו היקרים שנלחמים בעוז על המשך קיומנו במרחב המורכב שסביבנו; ויישוב מחדש של יישובי הצפון והדרום שעקורים זה זמן רב לאחר טראומה נוראה שהרבה מהם חוו.
