בימים אילו אני חווה באופן עוצמתי שני קטבים של רגשות.
התבשרתי שחייל יקר מת בקרב בעזה והוא קרוב משפחה של מטופל שלי, וזה ממש ממש העציב אותי וגרם לי לבכות.
בהמשך השבוע הגיעה אליי מטופלת שמתחתנת ודיווחה לי שהיא בהריון. היא מאוד שימחה אותי וגרמה לי לחשוב על מחזוריות החיים. אין תחליף שאדם שמת, בטח לא אדם כ"כ צעיר שעוד לא הקים חיים. יחד עם זאת, יתקיימו רבים אחרים בזכותו ובזכות חיילים נהדרים נוספים.
נוסף על כל אילו, היום אני כמו כולנו במעין מערבולת של מניה דפרסיה לנוכח שחרור החטופים-מתח שמתלווה לו דאגה עמוקה ורווחה זהירה.
בעבר כתבתי תזה על הגוף הגרוטסקי בראי יצירתה של פינה באוש – "כחול הזקן". הרבה ממה שכתבתי שם עסק בדואליות של הגרוטסקה, של החיים: של הגוף המלכד בכפיפה אחת מוות ותחייה מחדש. החיים הם מורכבים וכך גם אנחנו, ולצד הרוע הבלתי נתפס של החמאס והאנטישמיות הגואה שכבר חשבתי שלא אפגוש בחיי, יש גם טוב והקרבה ושפע של תקווה שאין לה עוררין.
מאחלת לנו שנדע להסתכל על האבדן כחלק ממחזוריות החיים, ונזכה לפריחה מחודשת במהרה והנהגה טובה יותר.
